בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית (RA) ישנה שכיחות גבוהה של כאב כרוני, מה שמגביר את הסיכון לשימוש באופיואידים. במחקר אשר ממצאיו פורסמו בכתב העת 'Journal of Clinical Rheumatology', מטרת החוקרים הייתה להעריך את השימוש בתרופות אנטי-ראומטיות משנות מחלה (DMARDs) והשפעתן על שימוש ארוך טווח עם אופיואידים בקרב חולי RA.
עוד בעניין דומה
החוקרים ערכו מחקר עוקבה אשר כלל מבוטחי Medicare המאובחנים עם RA וקיבלו מרשמים עוקבים של אופיואידים במשך 30 יום לפחות בשנת 2017 (n = 23,608). החולים חולקו לקבוצות על סמך השימוש, או אי-השימוש, עם DMARD, ולאחר מכן נעשתה חלוקה לתתי-קבוצות לפי משטרי הטיפול כפי שנקבעו על ידי ה-American College of Rheumatology.
התוצא שנמדד במסגרת המחקר היה שימוש ארוך טווח באופיואידים בשנת 2018, שהוגדר כמרשם של אופיואידים למשך 90 יום רצופים לכל הפחות. בנוסף, נעשתה הערכה בנוגע למינון ולמשך השימוש באופיואידים. כמו כן, החוקרים ערכו מודל מרובה-משתנים לצורך זיהוי גורמים הקשורים לאי-טיפול עם DMARD.
מתוצאות המחקר עולה כי בהשוואה לחולים שאינם מטופלים עם DMARD, הסיכויים לשימוש ארוך טווח עם אופיואידים היו נמוכים יותר באופן מובהק בקרב מטופלים שקיבלו DMARD (יחס הסיכויים, 0.89; רווח בר-סמך של 95%, 0.83-0.95). כלל המשטרים הטיפוליים, למעט שילוב של טיפול ביולוגי שאינו tumor necrosis factor + מתוטרקסט, נקשרו עם סיכויים נמוכים יותר לשימוש באופיואידים לטווח ארוך ביחס לאלו שאינם מטופלים עם DMARD. חולים המטופלים עם DMARD הראו שיעורים נמוכים יותר מבחינת המינון הממוצע של ה-total morphine milligram equivalent ושל ה-morphine milligram equivalent ליום וכן מבחינת מספר הימים הכולל של שימוש באופיואידים בהשוואה למטופלים שאינם מקבלים DMARD. גיל מבוגר, גברים, מוצא שחור, מחלות נלוות פסיכיאטריות וגופניות, וכן מטופלים שאינם במעקב ראומטולוגי נקשרו באופן מובהק לחוסר טיפול עם DMARD.
לסיכום, חולי RA המטופלים עם תרופות אנטי-ראומטיות משנות מחלה נמצאו כבעלי סיכויים נמוכים יותר לשימוש ארוך טווח באופיואידים בקרב חולים עם מרשם לאופיואידים בבסיס. הגורמים שנקשרו עם אי-שימוש ב-DMARD מייצגים חלון הזדמנויות להתערבות לצורך שיפור איכות החיים הקשורה לכאב בחולי RA.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
